שמירת קדשים

שמירת קדשים
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר במדבר, פרק י"ח, פסוק ח'
משנה	מסכת פסחים, פרק א'
תלמוד בבלי	פסחים י"ד - ט"ז
שולחן ערוך	אין

שמירת קדשים היא אחת מתרי"ג מצוות, לפיה יש חיוב לשמור על טהרת הקדשים, שלא יטמאו ויבואו לידי הפסד.

מקור המצווה

מצווה זו נזכרה בתורה בפרשת קרח כתוב:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם

— ספר במדבר, פרק י"ח, פסוק ח'.

תוכן המצווה

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. הסיבה היא ליבת הערך חסרה.

עיקרה של מצווה זו, היא למנוע מהקדשים והתרומות מלבוא לידי הפסד. ומאחר וקדשים ותרומות טמאים אסורים באכילה, יש לשמור עליהם שלא יטמאו.

בזמן הזה

בחזון איש הוכיח מדברי ספר התרומה שמתיר לקבור תרומה טהורה בזמן הזה, שכיום איסור זה אינו נוהג, מאחר והתרומה בכל מקרה אינה נאכלת, והיא הולכת לאיבוד.

הראי"ה קוק סבור שבדברי ספר התרומה נפלה טעות סופר כי לא יתכן שתרומה טהורה תיקבר, כי בכך מאבד אותה בידים. לכן הוא סבור שיש לגרוס בדבריו "תרומות ירקבו", במקום "תרומות ייקברו".

חידושי דינים

באחרונים העלו מספר חידושים בנוגע לדין שמירת קדשים:

• באבני מילואים כתב לחדש שאדם המבטל קדשים בחולין, עובר על איסור זה.
• בשו"ת עונג יום טוב ובאמרי משה כתבו שזר שאוכל תרומה עבור גם על איסור שמירת ק\דשים.
• רבי יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא כתב שאדם הנשאל על תרומה עובר אף הוא על איסור זה של 'משמרת תרומותי', מכיון שמאבד תרומה מהעולם.

מקרים יוצאי דופן

במקרה שהקדשים נטמאו בטומאה כלשהי, וממילא אינם מותרים באכילה, וצריכים שריפה, אין חיוב לשמור על טהרתם. אמנם בתלמוד הבחינו בין כמה מצבים:

1. תרומה שנטמאה בטומאה קלה (כמו שלישי לטומאה, להביאה לידי טומאה חמורה - שני לטומאה) - לדעת כל החכמים, תרומה כזו מותר להביאה לידי טומאה.
2. תרומה שהיא ספק טמאה - לפי רבי אליעזר, עדיין מחויב האדם על שמירתה, שכן יש אם למקרא, כלומר מכיוון שהמילה "תרומתי" מנוקדת באופן שגורם לה להשתמע כלשון רבים - שתי תרומות, מכאן שבא הכתוב ליתן ספק כוודאי, ולהחמיר על שמירת תרומה שהיא ספק, כאילו הייתה וודאי טהורה. לעומת זאת רבי יהושע סבור שכן יש אם למסורת, כלומר עיקר המשמעות שבפסוק היא זו הכתובה על ספר התורה, ומכיוון שהמילה "תרומותי" כתובה ללא וי"ו, משמעותה היא שאין חיוב לשמור על תרומה שהיא "תלויה" - ספק טמאה, אלא אך ורק על תרומה טהורה. רבי יוסי אוסר לטמאה מסיבה שלישית; הוא סבור, מכיוון שקיימת אפשרות אופציילנית הקיימת בכל רגע, שמא יבוא אליהו הנביא לפני ביאת המשיח בן דוד כדי לטהר את עם ישראל מטומאתם, ובהזדמנות זו הוא יאמר אילו דברים טמאים ואלו טהורים, נמצא שלא ברור אם התרומה תבוא לידי טומאה. בגמרא ניתן חילוק בין איסור לטמא תרומה באופן רגיל, שכן לא האדם הוא שמטמא את התרומה, אלא היא נופלת מעצמה לתוך חולין הטמאים ומתערבת בהם, ולא האדם הוא שטימא אותה. רבי אלחנן וסרמן מסביר מסביר כי קיים איסור נוסף, חוץ מאיסור שמירת קדשים, ואיסור זה הוא לטמא קדשים בידיים, שכן "נגיעה כאכילה", כשם שאסור לאכול תרומה בטומאה, כך אסור לגיע בתרומה בטומאה לפי שטת התוספות יש גם חיוב מלקות, מכח האיסור "בכל קודש לא תיגע".
3. תרומה שהולכת לאיבוד - רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו בנידון כזה, כאשר חבית של תרומה הייתה מונחת על גבי חבית של חולין טמאה, והעליונה נשברה, כך שהתרומה באה בכל אופן לידי הפסד, ואף תפסיד ותאבד את החולין שמתחתיה, על ידי עירוב התרומה בחולין, שיאסור אותה כ"דימוע", שהרי ישראל אינו יכול לאוכלה מכיוון שהיא תרומה, וכוהן אינו יכול לאוכלה מכיוון שהיא טמאה. לפי רבי אליעזר, גם במקרה כזה אסור לטמא את התרומה בידיים, ולפי רבי יהושע, מכיוון שהתרומה באה לידי הפסד בכל אופן, מותר לטמאה. בגמרא גם ניתן הסבר נוסף, שיש לצרף ת את דין בל תשחית, שכן החולין באים לידי הפסד, והתורה חסה עליהם שלא יבואו לידי להפסד.
4. קדשים שנטמאו מדרבנן (כגון פיגול ונותר) - חז"ל גזרו עליהם טומאה, כדי שהכוהנים לא יתעצלו, וישמרו את הקדשים שלא יבואו לידי נותר, וכן שלא יפגלו את הקרבנות על ידי מחשבה לזרוק את הדם שלא במקום הנכון או שלא בזמן הנכון. לפי בית שמאי אסור לשרוף את פיגול והנותר יחד עם תרומה טמאה עם בשר טמא - ובכך לטמא את הפיגול והנותר, מכיוון שבכל זאת הם לא טמאים מהתורה אלא מדרבנן. לעומת זאת בית הלל סבורים שמכיוון שלמעשה הקדשים ילכו לאיבוד, שהרי אסור לאוכלם מדרבנן, אין מצווה לשמרם, שכן תכלית המצווה היא רק מפני הפסד קדשים. בגמרא ניתן גם הסבר נוסף אפשרי, מכיוון שיש עליהם שֵם טומאה מדרבנן. למרות שהטומאה אינה מהתורה.

חומר מצווה זו

במשנה הובא בשמו של רבי אליעזר המודעי, שמי מזלזל בקדושת הקדשים. אזי אין לו חלק לעולם הבא, כך למשל הובא בשמו במסכת אבות:

רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא

— פרקי אבות ג, יא

כעי"ז נזכר בשמו בספרי:

אמר רבי אלעזר המודעי המחלל את הקדשים, אף על פי שיש בידו מצוות הרבה כדאי הוא לדחותו מן העולם

— ספרי לספר במדבר טו, לה